כאשר מועלה לדיון נושא זכות האישה על גופה מול זכות העובר לחיים, הרפלקס האסוציאטיבי עד מהרה מוביל אותנו לנושא הפלות. באחרונה, לאור פסיקה של בית המשפט העליון בארה"ב, עלה נושא זה לכותרות. הוויכוח בין אלה המצדדים בעד זכות הבחירה של האישה - Pro-Choice, לבין אלה שקדושת חייו של העובר למול עיניהם - Pro-Lifer, שריר וקיים בשלבים השונים של ההריון וטעמם עימם. הדילמה המוסרית מעמיקה ככל שמתקדמים בשבועות ההריון, כשהעובר כבר רכש מיומנויות לבביות ומוחיות והינו בשלב החיות.
רק השבוע דחו על הסף שופטי בית המשפט העליון בירושלים עתירה שביקשה להגביל את ההפלות מהשבוע ה-24 להריון שנחשב לשלב החיות. העותרים ביקשו מבית המשפט, כפי שפורסם בדוקטורס אונלי, "להכיר בכך שהחל מהשבוע 24 עובר הוא מי שנגמרה לידתו ועל כן זכאי לזכויות ולחובות... ובכך לצמצם את אישורי הפסקות ההריון בשלב זה".
על זכות העובר לחיים לאחר שכבר נולד לא קיימת מחלוקת, שכן חוק הכשרות והאפוטרופסות קובע כי אדם כשר לחובות ולזכויות (משפטיות) מגמר לידתו ועד מותו. ברשימה זו נעסוק בזכות העובר לחיים במקרה קיצון של דקות אחדות טרם לידתו מול זכותה של אמו לאוטונומיה.
דילמה כמעט "לא אנושית"
הדין החרות במדינת ישראל קובע מפורשות שרופא אינו רשאי לנתח חולה ללא הסכמתו. הדבר ידוע ומוכר לכל רופא. ואולם, מה יעשה רופא כשבמהלך הלידה קרה סיבוך המסכן את חיי העובר ומחייב חילוצו המיידי בניתוח, אך היולדת מסרבת. במצב חירום זה קיימת התנגשות בין ערך האוטונומיה של היולדת וזכותה על גופה אל מול ערך החיים של העובר, כשהאחרון לכאורה נטול זכויות.
מחד גיסא, נמצא העובר במצב של תשניק, אך הוא בר הצלה בניתוח מיידי. בעוד דקות אחדות ישתנה הסטטוס שלו מעובר ליילוד המחזיק בזכותו העצמאית לחיים ולשלמות גופו, כך שהפעולה הרפואית לחלצו ולהצילו מתחייבת ממש. מאידך גיסא, חילוץ העובר בניתוח מחייב לחדור את גוף היולדת. הרופא מודע לכך כי החוק החרות אוסר עליו לפעול בניגוד לרצון היולדת. פעולה זו עלולה להיחשב לתקיפה פלילית ואזרחית. בפני דילמה כמעט "לא אנושית" זו עומד הצוות הרפואי בחדר הלידה. במידה שגוברת הזכות לחיים, מצווים הרופאים לחלץ אותו מבטן אמו בניתוח, גם בעל כורחה. לעומת זאת, אם יד האוטונומיה נטויה על העליונה, נחרץ דינו של העובר למות.
הרופא אינו מתודרך כיצד לנהוג במקרה חירום שכזה, בו הזמן משחק תפקיד נכבד והשניות הנוקפות ללא חילוץ העובר קריטיות לחייו
כיצד יפעל הצוות הרפואי שבנסיבות המתוארות ידיו כביכול קשורות? הצוות המוגדר כ"רופא האם והעובר" אמון - בניגוד לכל רופא אחר - על שלומם של האם וגם של העובר. הרופא אינו מתודרך כיצד לנהוג במקרה חירום שכזה, בו הזמן משחק תפקיד נכבד והשניות הנוקפות ללא חילוץ העובר קריטיות לחייו. באופן מעשי יהיו רופאים שיקבלו החלטה וינתחו בניגוד לרצון האם, ואחרים ימנעו מלנתח מחשש שיבולע להם והם עלולים להיתבע.
האם פגיעה בזכות היולדת "לטובת" זכות העובר תיחשב למידתית או שמא פגיעה בזכות העובר לחיים תידחה מפני זכות יסוד של האמא לאוטונומיה על גופה?
היולדת ב"הדסה" התנגדה לניתוח, הצוות החליט אחרת
בבית החולים "הדסה" בירושלים התרחש לפני שנים אחדות אירוע דרמטי בחדר לידה. מדובר היה באישה חרדית, אם לחמישה ילדים, שניים מהם נולדו בניתוח קיסרי, שהגיעה לבית החולים בשבוע 40. בחדר הלידה בוצעה בהסכמת היולדת הרדמה אפידורלית. במהלך הלידה הצביע המוניטור על האטות משתנות חמורות בדופק העובר (בראדיקרדיה) שהתמשכו והחמירו, אשר החשידו למחסור חמור באספקת חמצן לעובר. הצוות המיילד שקל את המצב והחליט כי הפתרון הרפואי הנכון הינו ניתוח קיסרי ללא שיהוי, כשקיים סיכוי טוב שהלידה תסתיים בשלום לאם ולעובר. חשוב לציין כי לא נשקפה סכנה ליולדת עצמה אלא רק לעובר.
להפתעת הצוות, האם, שהיתה אותה עת בהכרה מלאה, התנגדה לניתוח. הרופא יידע את היולדת על הסיכונים והתוצאות האפשריות של סירובה. האם נימקה את התנגדותה לניתוח בטענה כי כבר עברה שני ניתוחים קיסריים, ולמיטב ידיעתה, לאחר שלושה ניתוחים קיסריים, הלידות הבאות יוכלו להיעשות רק בניתוחים קיסריים ושניתוח קיסרי נוסף יצמצם את סיכוייה ללדת עוד ילדים.
בנסיבות הקיימות ובידיעה ברורה כי השניות הנוקפות אינן מטיבות עם העובר, הרופא הבכיר הורה לחדר הניתוח להיערך לניתוח חירום. הצורך הרפואי בחילוץ העובר היה כה בהול, כך שהמנתחים לא "התרחצו" כמקובל במטרה למנוע זיהום. היות שכבר היה ליולדת צנתר אפידורלי, הרופאה המרדימה הוסיפה חומר הרדמה וניתן היה להתחיל מיידית בניתוח הקיסרי. למזלם הטוב של כל המעורבים בפרשה, לאם ולתינוק שלום.
ניתוח קיסרי (אילוסטרציה)
המנתח טען: "הייתי מוכן ללכת לכלא"
בכנס שנערך בבית החולים הדסה בסמוך לאירוע, בהשתתפות גינקולוגים, מרדימים ומשפטנים, חיפשו הנוכחים תשובה לשאלה האם נהג הצוות הרפואי כראוי, וחשוב לא פחות, כיצד יש לנהוג כאשר מקרה דומה יחזור. בכנס הושמעו דעות שונות. מחד נשמעה הדעה מצד רופא עם זיקה לאתיקה רפואית שאינו מומחה למיילדות, כי המטופל במקרה זה הוא האישה ולא העובר, ועל הרופא לדאוג רק לבריאותה ולנתח במטרה להציל את העובר רק בכפוף להסכמתה, ומאחר שסירבה, אסור היה לרופא לנתח. אכן, מן המפורסמות כי ניתוח האישה ללא הסכמתה מהווה תקיפה, הן בנזיקין (בתביעה לפיצוי) והן בדין הפלילי, והתוקף עלול להישפט למאסר של עד שנתיים.
בין משתתפי הדיון היו שהחזיקו בדעה כי לא רק המנתח חטא אלא גם המרדים, שבעצם ביצוע ההרדמה הפך כבר שותף לעבירה
מנגד, היו מספר מומחים למיילדות שטענו באותו מעמד כי ייעודו של הרופא הוא "הצלת חיים" וטוב עשה הרופא שניתח והציל את העובר, תוך הסתכנות בתביעה על תקיפת האם, מאשר שאם היה פועל בניגוד למצפונו, היה מסתכן חלילה בהריגת העובר ובכתב אישום על הריגה במידה שלא חילץ אותו בניתוח. המנתח עצמו טען כי "הייתי מוכן ללכת לכלא" במחיר הצלת חיי העובר וכי שלילת זכות העובר לחיים איננה חשובה יותר משלילת זכות האישה על גופה.
גינקולוגים אחרים סברו כי אין זכות לרופא לפגוע בחירותה של האישה לבחור מה ייעשה בגופה ואסור לנתחה בניגוד לרצונה. מאידך, היו מיילדים שסברו שאין להם ספק שהיו מנתחים באותה סיטואציה את האישה אשר רצתה בהריון, עשתה סקירות ובדיקות שונות במטרה שתלד תינוק בריא, אלא שהם יראים מהחוק האוסר עליהם לנתח ללא הסכמה. בין משתתפי הדיון היו שהחזיקו בדעה כי לא רק המנתח חטא אלא גם המרדים, שבעצם ביצוע ההרדמה הפך כבר שותף לעבירה.
כמשפטן וכרופא – ואין ספק שתחושתי כרופא הכריעה את עמדתי – הבעתי דעתי באותו דיון שטוב עשה הרופא המיילד, שכבר חווה מצבים של מצוקה עוברית וידע היטב את "המחיר הכבד" של ההשתהות, מחיר שאותו "ישלם" העובר (וייתכן לימים גם האם) במידה שלא יחלצו אותו מיידית בניתוח, ומאידך ידע כי הסיכון לתמותה ולתחלואה של האם מניתוח קיסרי, בנסיבות של אותה אם, הינו מזערי. כל זאת, בנוכחות הפגיעה באוטונומיה של האם, שנראתה לי הולמת באותה סיטואציה, על אף התחושה האינסטינקטיבית שלא "לחתוך" את האישה בניגוד לרצונה המפורש והקושי המובנה האדיר שבפעולה זו.
קיימות שאלות באשר למצבו המשפטי של העובר. האם ניתן לראות בו אדם גם טרם גמר לידתו ובכך להחיל עליו את החוקים והזכויות השונים, או שמא כל עוד הוא עובר הרי שאינו בחזקת "אדם" ולכן אינו נהנה מזכויות של אדם, על אף שקיימות לו זכויות אחרות כגון הזכות לחיים.
באותו מרכז רפואי ולאחר דיון נוסף בנושא, הוציא לפני כשנתיים מנכ"ל בית החולים, על דעת הרופאים המיילדים והיועצים המשפטיים, מזכר פנימי המאפשר לכל רופא מיילד הנקלע לסיטואציה המתוארת, לפעול על פי צו מצפונו ושיקול דעתו כשהנהלת בית החולים תעמוד מאחורי החלטתו. כך שגם אם יחליטו לנתח ללא הסכמת היולדת, ההגנה במקרה של התנגשות אינטרסים תהיה כזו שהאינטרס של שמירה על החיים והבריאות של העובר יגבר על האוטונומיה של היולדת, ובכך יש משום הגנה או הצדק גם לתקיפה. לעומת זאת, בחדרי לידה אחרים בארץ – כך נמסר לי על ידי רופאים בכירים – יולדת שמסרבת לניתוח קיסרי בשל מצוקת עובר לא תנותח, היות שחוק זכויות החולה לנגד עיניהם לעניין ההסכמה לניתוח.
הצורך בהנחיות לרופא המיילד
מקרים כגון אלה שתוארו אינם עניין יומיומי, אך בהחלט לפי עדות רופאים מיילדים מתרחשים מעת לעת בחדרי הלידה, לעתים מסיבה של "התייעצות עם הרב". נאה היה לדעתי לו הרופאים המיילדים היו מציפים את הנושא בתוך המחלקות ובכינוסים של החברה לרפואת האם והעובר, תוך שיתוף הנהלות המוסדות הרפואיים בהתלבטות, פעולות שעשויות להביא להוצאת דפי עמדה או הנחיות לרופא המיילד כיצד עליו לנהוג אם ייתקל באירוע דומה. מעבר לכך, התחושה היא שיש לפעול לתיקון חוק זכויות החולה, היות ועסקינן בשני מטופלים, יולדת ועובר, כשהאחרון בעוד דקות ספורות יהפוך לאדם. החוק חייב יהיה להתייחס גם לעובר ולקבוע במדויק מה הן זכויותיו במצבים דומים.
לכשעצמי אני סבור שיש מקום להתמקד גם בשלום העובר ובזכותו לשמור על חייו, ולא להתרכז רק ביולדת ובשמירה על האוטונומיה שלה, הבאה על חשבון פגיעה באוטונומיה של העובר. תקצר היריעה מלברר כאן את הדילמות המשפטיות המתעוררות בבחינת מעמד העובר על פי הדין ומהן זכויותיה של האם.
דומה כי בית המשפט, במידה שתבוא לפניו תביעה מסוג זה, בבואו לשקול את קשרי הגומלין בין היולדת לבין העובר ואת השמירה על האוטונומיה של היולדת מחד אל מול הרצון להציל את העובר מאידך, יסמוך, בעיקר, על חוות דעת רפואית של מומחים בתחום המיילדות שאותם ימנה, אשר חלק מהם – להערכתי, לא מבוטל – סביר שיתמוך בפעולת הצוות הרפואי אשר בחר לבצע ניתוח קיסרי, אף בניגוד לבקשת האם. כך יוכל בית המשפט לקבוע שגם אם קיימת בנסיבות פגיעה בזכות האם לבעלות על גופה, נוכח הצלה ממשית של העובר מול סיכון "רחוק" של האם, כפות המאזניים יטו לטובת העובר, שכן מדובר בפגיעה מידתית בזכויותיה של היולדת. ההתנגשות בין זכויות האדם השונות תביא לוויתור מסוים של זכות אחת על מנת לאפשר "מרחב מחיה", או ליתר דיוק חיים, לבעלי הזכויות השונות.
הכותב הוא עורך דין, מומחה בנוירוכירורגיה, שותף במשרד א. רובינשטיין–ש. יקירביץ, משרד עו"ד
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
